טובה פעולה אחת מאלף אנחות
מאת הרב אברהם חזן
בפרשת השבוע מסופר על המפגש הדרמטי בין יוסף לאחיו. אף שהוא מחבק את כולם, הוא שומר את רגשותיו העמוקים ביותר רק לבנימין, היחיד מאחיו שנולד לרחל.
יוסף הופרד מאחיו כשבנימין היה ילד קטן, ומכל האחים רק בנימין לא היה מעורב במזימה שקשרו שאר האחים כנגד יוסף. חיבוקם של השניים היה אפוא חיבוק מיוחד: "ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו" . מפרש רש"י, שהם לא בכו רק בגלל הפגישה שלהם בהווה, הם בכו בגלל האסונות שעומדים לקרות להם בעתיד, כמה מאות שנים קדימה. בנימין בוכה על החורבן של יוסף, ויוסף בוכה על החורבן של בנימין. בנימין בוכה על החורבן של המשכן בשילה, שהיה ממוקם בחלק של יוסף; ויוסף בוכה על החורבן של בית המקדש הראשון והשני, שהיה ממוקם בחלק של בנימין.
נשאלת השאלה, למה כל אחד משניהם בוכה על חורבנו של רעהו? מדוע אין הם בוכים איש על חורבנו שלו? התשובה על כך, יוסף לא בכה על החורבן של עצמו, ובנימין לא בכה על החורבן של עצמו. הם ידעו שעל חורבן בית המקדש האישי שלהם אין מקום לבכות, כי זו האחריות שלהם לעשות מעשים טובים שיתקנו את המצב ויבטלו את הגזירה, הם בכו רק על החורבן של השני, על מה שלא היה תלוי במעשים שלהם.
וההסבר בזה, כאשר מדובר בבעיה של מישהו אחר, אולי נוכל לעזור, אולם איננו יכולים לפתור את בעיותיו. אנו יכולים להציע סיוע נדיב, תמיכה, ואת העצות הטובות ביותר בעולם, ואף אם נשתדל מאוד לעזור, הרי האדם עצמו, והוא לבדו, מחזיק במפתחות לפתרון הבעיה שלו. ורק כאשר אנו משוכנעים שבאמת עשינו כמיטב יכולתנו למען הזולת ובכל זאת לא הצלחנו להביא לפתרון משביע רצון, הרי הדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא להזיל דמעה ולהתפלל עבור אותו אדם. ברם כשהדבר מגיע לבעיותינו ואתגרינו שלנו, לחורבננו-שלנו, מכיון שזו הבעיה שלנו, איננו מסתפקים בבכייה על המצב, מחובתנו להתמודד עמה שוב ושוב, עם הרבה ביטחון בה', עד שנצליח, לפתור אותה ולהסדיר את העניין. אנו יכולים לבכות עבור אחרים, אולם עבור עצמנו – עלינו לפעול.
בימים האפלים ביותר של ברית המועצות, אחרי שהקומוניסטים עלו לשלטון וסטאלין ימ"ש דיכא ביד ברזל כל פעילות דתית. באותם ימים, הישיבות ירדו למחתרת, ופחדו מכל רעש שהגיע מבחוץ. פעם ישב הרב יחזקאל פייגין הי"ד בהתוועדות מחתרתית עם תלמידי הישיבה. הוא דיבר דברי התעוררות ואמר לתלמידים שהם צריכים להשתפר בלימודם ובמעשיהם. לשמע דבריו הנוקבים, התלמידים החלו לבכות.לפתע נכנס אחד התלמידים בבהלה ואמר שאנשי הבולשת הרוסית עומדים להגיע. באותו רגע, כולם התחילו לברוח. חלק הספיקו לצאת מדלתות מסתור ולברוח, חלק התחבאו בתוך ארונות בגדים, מתחת למיטות, בין ארגזים במחסן וכדומה. הקב"ה עזר והם לא נתפסו. כאשר הם נפגשו למחרת, שאל אותם הרב: מדוע כאשר אמרתי שעליכם לשפר את המעשים שלכם, אף אחד לא ניסה לעשות משהו אלא כולם התחילו לבכות; ואילו כאשר השוטרים הגיעו, אף אחד לא נשאר לבכות אלא כולם קמו ועשו מעשה – ברחו? והתשובה היא: כששמעתם דברי התעוררות, לא רציתם באמת לעשות משהו, והיה נוח לכם לבכות; אבל כאשר השוטרים הגיעו, רציתם באמת לצאת בשלום ולכן עשיתם ולא בכיתם.
חז"ל אומרים "כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א/א). ועל דרך זה בנוגע לכל אחד, שזה שלא נבנה בית המקדש בימיו הוא מפני שבית מקדשו הפרטי חרב: אם עבודתו האישית, בית המקדש שלו, היה בשלימות, היה בא משיח ובונה את בית המקדש הכללי. וההתבוננות בזה – כוונתה אינה האנחה, אלא העשייה והתיקון.
בשבוע הבא יחול צום עשרה בטבת. הרבנות הראשית קבעה יום זה ל"יום הקדיש הכללי" על ששת מליון קדושי השואה. באותה תקופה איומה, חצרות החסידות הגדולות של פולין, הישיבות היוקרתיות של ליטא – כולן נהרסו בידי הנאצים ימ"ש. מה עשו המנהיגים הרוחניים הגדולים? מובן שהיו דמעות ואבל ושרר יגון תהומי, אותם מנהיגים בכו מרה על חבריהם שנפלו, אולם על עצמם הם לא ישבו ובכו, אלא שינסו מותניים והחלו במלאכת הבנייה מחדש ואף הצליחו בכך באופן מופלא, שניתן לשאוב ממנו השראה רבה. וכיום ב"ה , אותם מוסדות בריאים ושלמים, משגשגים ותוססים בישראל ובכל רחבי תבל. הודות לכך שהמנהיגים התמקדו בעתיד והשקיעו עמל ויגע מרובים, והצליחו במהלך הזמן להפיח חיים חדשים בקהילותיהם ההרוסות, ושיקמו את כל מוסדות התורה בצורה מופלאה. על כך אמר הרבי הרש"ב מליובאוויטש, "טובה פעולה אחת מאלף אנחות".
עפ"י ליקוטי שיחות חלק י
