דם צפרדע – סור מרע ועשה טוב
מאת הרב אברהם חזן
בפרשת השבוע מסופר על המכות הראשונות שנחתו על מצרים. מצרים של פרעה, הייתה מעוז של כפירה בה’. “מי ה’ אשר אשמע בקולו” – התריס פרעה ברוב חוצפתו.
עשרת המכות נועדו לשבור ולנפץ את מעטה הכפירה שהיה אז במצרים. המכה הראשונה היתה מכת דם. אהרן מרים את מטה האלוקים ומכה את מי היאור לעיני פרעה ועבדיו, והמים הופכים לדם. אבל פרעה לא משתכנע. ואז באה המכה השנייה – מכת צפרדע. אהרן מרים פעם נוספת את מטה האלוקים ומכה את מי היאור, והצפרדעים מציפים את מצרים, ונכנסים לבתיהם, למיטותיהם, לתנוריהם ולכל מקום אפשרי.
מה מסתתר מאחורי שתי המכות, דם וצפרדע? התשובה על כך, המכות שניתנו למצרים רק הן החלו לשבור את תוקף קושי הגלות, ומכאן אנו לומדים את הדרכים שבאמצעותן אפשר ‘לצאת ממצרים’ גם במישור הרוחני-נפשי, שבכל יום. המכה הראשונה שהונחתה על המצרים הייתה מכת דם, כל המים אשר במצרים נהפכו לדם. הצעד הראשון להשתחרר ממצרים הוא הפיכת ה’מים’ ל’דם’.’מים’ מסמלים קרירות, רוגע, העדר התלהבות. לעומת זאת, דם הוא סמל החמימות, ההתלהבות, הלהט. וזה הדבר הראשון שאומרים ליהודי: רצונך ‘לצאת ממצרים’, רצונך להשתחרר מהמגבלות הכובלות את נפשך, בראש ובראשונה עליך להפוך את ה’מים’ ל’דם’: במקום קרירות החדר לתוך עניני הקדושה חום והתלהבות.
יכול יהודי לטעון: לשם מה לי התלהבות, גם בלי התלהבות אני יהודי טוב. אני מקיים את המצוות, לומד תורה, ונזהר מלעבור על איסורי התורה? והתשובה על כך, הקרירות היא אבי-אבות כל רע. משמעותה האמיתית של הקרירות, שהדברים אינם מעניינים באמת את האדם. אנו רואים, שכאשר מדובר בדבר שבאמת מעניין אותנו וקרוב לליבנו, אין אנו נשארים קרים כלל וכלל. הקרירות מסמנת שהגישה הכללית של יהודי לענייני תורה ומצוות היא כ”מצוות אנשים מלומדה”, עשייה יבשה וטכנית של דברים, ומצב כזה הוא ראשיתה של הידרדרות. כפתגם החסידי, שהקרירות היא שורש כל הנפילות. בתחילה זו יהדות “פושרת”, ומ”פושר” נעשה “קר”, מ”קר” נעשה “כפור”, ומ”כפור” נעשה “כופר” ר”ל .
מסופר על יהודי שהתארח בשבת בביתו של רב מחסידי קרלין, והפקיד בידו לפני כניסת השבת את הארנק שלו. התפלל הלה בשבת בבית הכנסת, וראה שהתפילה נעשית עם הרבה התלהבות ורעש ותנועות, כמנהגם של חסידי קרלין. פנה האורח אל הרב ושאל: הרי אפשר להתפלל בצורה “סולידית” ורגועה, למה צריכים להתלהב יתר על המידה? שתק הרב ולא ענה. במוצאי שבת, ניגש האורח אל הרב וביקש בחזרה את הארנק שהפקיד בידיו. אולם להפתעתו הרב העמיד פנים כאילו מעולם לא קיבל לידיו ארנק. האורח התחיל לצעוק ולהתלהב. “החזר לי את הארנק!”, תבע בהתרגשות. ענה לו הרב: אתה צודק, הארנק נמצא אצלי ואני אחזיר לך אותו. אבל למה אתה צריך לצעוק ולהתלהב, במקום לבקש בצורה רגועה ושקטה? ענה היהודי: מה זאת אומרת, והרי מדובר על הארנק שלי, זה איכפת לי, זה נוגע לי מאוד! אמר לו הרב: זו התשובה לשאלתך, כאשר התפילה נוגעת באמת , אז מתרגשים ומתלהבים.
הרבי הרש”ב אמר: בין קרירות לכפירה מבדילה מחיצה דקה בלבד, נאמר “כי ה’ אלוקיך אש אוכלה הוא”. אלוקות היא שלהבת אש; על לימוד התורה והתפילה להיות מתוך התלהבות הלב ש”כל עצמותי תאמרנה” את דברי ה’ בתורה ובתפילה. על-כן הצעד הראשון בשחרורה של הנפש ממגבלותיה הוא, סילוק הקרירות והאדישות והבאת חום והתלהבות במקומן – ללמוד תורה, להתפלל, לקיים מצוות ולעבוד את ה’ מתוך שמחה והתלהבות, כפי שאנשים מתייחסים לענייני העולם הזה המעניינים אותם. אחד הביטויים המעשיים לכך הוא נושא ההידור במצוות. כשיהודי עובד את ה’ בקרירות, די לו במזוזה פשוטה ובתפילין זולות, בתפילה מקוצרת ובהקפדה מינימלית על כשרות. בסך-הכול הוא רוצה לצאת ידי חובה, ולשם כך מספיק גם המינימום. אבל כשיהודי עובד את ה’ בחמימות ובהתלהבות, הוא משתדל להדר במצוות – להשיג את התפילין והמזוזות הטובות ביותר, את הציצית הנאה ביותר, את סידורי הכשרות הבטוחים ביותר, כי הוא עושה זאת מאהבה, בשמחה, ברצון. אבל, לפעמים כן צריך קרירות ואדישות, וזהו תוכנה של המכה השניה, מכת צפרדע. הצפרדע מסמלת קרירות – יש לה דם קר והיא חיה במקומות קרים. והצפרדע הזו נכנסה “בתנוריך ובמשארותיך”, היא באה לכבות ולקרר את החום וההתלהבות של העניינים הגשמיים והחומריים, של העולם הזה. זהו השילוב של מכת דם וצפרדע – כשם שיש להכניס חום והתלהבות לענייני קדושה-עשה טוב כן יש להכניס קרירות ואדישות בענייני העולם הזה- סור מרע. זוהי תחילתה של יציאת מצרים והגאולה הפרטית, ומהגאולה הפרטית באים אל הגאולה הכללית, על-ידי משיח-צדקנו.
