דברי אור החיים הקדוש
מאת ניסן בן ברק
מאמר א’
‘שני אפשרויות לצורת הגאולה העתידה, והדבר תלוי במעשי ישראל’
רבינו האור החיים הקדוש כותב בענין הגאולה העתידה, שאם הגאולה תהיה, בזכות התורה והמצוות, יבוא המשיח ויהיו ניסים בדרגה נעלה, בצורה פלאית ונסיית, אבל אם לא יהיה לעם ישראל זכויות ויגאלו רק בזכות היסורים, אז הגאולה תהיה בצורה טבעית, ולא בדרגה נעלה.
ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק ‘אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ’ שהגאולה העתידה תהיה בבחינת ‘זכר’ מבחינת מעלתה ונצחיותה, והוא תהיה על ידי ‘אשה כי תזריע’ שכנסת ישראל הנקראת ‘אשה’ תעסוק בתורה ומצוות הנקראים ‘תזריע’, כי על ידי עשייתם מייצרים טוב בעולם.
אולם תהיה עוד הכנה שיזכו לכך ‘וטמאה שבעת ימים’ הרמז ל’עיקבתא דמשיחא’ והיסורים שיעברו על עם ישראל, ‘שבע שנים לפני ביאת המשיח’. ונקראים ‘וטמאה’ כי כח הטומאה שנוצר במעשי האדם הוא מייסר אותו. ואחר כך ‘וביום השמיני’ פירוש אחר שיעברו אותם שבע שנים בתחילת יום השמיני שזו השנה השמינית ‘ימול בשר ערלתו’ אז יעביר ה’ את רוח הטומאה שהיא בחינת הערלה מן העולם, ואז גם אם ישראל לא יהיו ראויים בתכלית השלימות, בכל זאת תבוא הגאולה בזכות היסורים ואורך הגלות, ובזכות עסק התורה, והיא תהיה גאולה לנצח.
בפרשת משפטים כותב רבינו הקדוש, כי הגאולה העתידה תהיה בפרסום גדול יותר מגאולת מצרים, כי שם השתעבדו רק לאומה אחת, ואילו בגלות האחרון ישראל משועבדים ומעונים בכל מקום שהם נמצאים.
אולם צורת הגאולה העתידה תלוייה במעשי ישראל, ‘אם הגאולה תבוא בזכות מעשיהם הטובים של ישראל, יבוא המשיח בפרסום גדול בעמוד אש מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה’, ואם חס ושלום יהיו ישראל רעים וחטאים ותגיע זמן הגאולה, יבוא המשיח במצב של ‘עני ורוכב על החמור’.
ולעתיד לבוא יזכו הצדיקים לגילוי אור השכינה עליהם, וזה היא ‘מחייתם ותכלית חשקם’.
[אור החיים תזריע פרק יב פסוק ב]
מאמר ב’
‘רחמי ה’ המתגלים במחלת הצרעת’
רבינו האור החיים הקדוש בכמה מקומות בפרשתינו מאיר לנו, שגם כשהקדוש ברוך הוא מעניש את האדם בצרעת, הכל נעשה בחשבון מדוקדק וברחמים גדולים.
על הפסוק ‘אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ’ מדקדק רבינו הקדוש, למה אמר ‘בעור בשרו’ והיה לו לומר ‘אדם כי יהיה בו צרעת’, אלא, הודיע הכתוב בזה, שאין טומאת הצרעת פוגמת בישראל רק בעור בשרו, ולא בפנימיות שלו, ויש רושם מראה צרעת רק בעור בשרו, ולא בבשרו, וכל שכן בפנימיות שלו.
ובהמשך הפרשה עומד רבינו הקדוש, על הבדל מעניין בין נגע המופיע ב’גוף האדם’ לבין נגע המופיע ב’בגדי האדם’, ש’בבגד’ הדין הוא, אף על פי שכבר יודעים שזה נגע צרעת, צריך להסגיר הנגע עוד שבוע ימים, ואילו ב’גוף האדם’ הדין הוא, כשיודעים שיש צרעת מיד הכהן מטמא אותו, והדבר אומר דרשני, מה ההבדל בין צרעת הבגד לצרעת בגוף האדם???
ומתרץ רבינו הקדוש, שהקב”ה חס אפילו על ‘ממון הבזוי’ של הרשעים, ולכך ציוה בנגעי בגדים, שגם אם יש בוודאי סימני טומאה, יסגירנו הכהן ולא יטמאנו מיד, כדי שלא יצטרכו לשורפו, מה שאין כן בנגעי אדם, מטמאים אותו מיד, כי יש לו תקנה שישוב בתשובה, ומיד יסור נגעו ממנו. ומסיים רבינו הקדוש: וישרים דרכי ה’.
עוד מבאר רבינו הקדוש, שלכן ציוה ה’ בנגעי בתים לפנות את כל כלי הבית, אפילו כלי חרס הפחותים, כדי שלא יטמאו על ידי שהייתם בבית אם יטמאנו הכהן, ‘כי חס ה’ אפילו על ממון הבזוי של ישראל’.
[אור החיים תזריע פרק יג פסוקים ב’ נ’. מצורע פרק יד פסוק לו]
מאמר ג’
‘ברית מילה לשמונה ימים’
‘וביום השמיני ימול בשר ערלתו’
אמרו רבותינו במדרש, וזה לשונם: למה התינוק נימול לשמונה ימים??? שקנה ה’ רחמים עליו עד שיהיה בו ‘כח’, וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה. (גם בבהמה הדין שאין מביאין אותו לקרבן לפני שעברו עליו שמונה ימים ללידתו)
ושואל רבינו האור החיים הקדוש צריך לדעת מי גילה סוד זה כי בשמונה ימים יהיה בו ‘כח’ לא פחות ולא יותר???
ועוד מדוע כתוב ‘ו’ביום השמיני, די היה לומר ‘ביום’ ללא האות ו’???
ומבאר רבינו הקדוש, שנראה כי ‘כח’ האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר הקדוש, שהוא כדי שיעבור על התינוק ‘יום השבת’, ותגיע לתינוק נפש החיונית הנשפעת בעולם ‘ביום השבת’ כידוע, ואז יהיה התינוק בן קיימא, והוא שאמרו רבותינו ‘כח החיוני’ ותמצא שאמרו רבותינו, שקודם שבאה שבת קודש, היה העולם רופף ורועד, כיון שבאה שבת נתחזק העולם ונח.
ומה שאמרה התורה, ‘ו’ביום בתוספת האות ו’ כדי להסמיך מצוות מילה למצוות טהרה שלפניה, לומר כי זה תלוי בזה, שאם האדם ישמור מצוות טהרת המשפחה, יתן לו ה’ בן זכר, ויזכה לעוד זכות, והיא עשיית מצוות מילה.
נמצינו למדים,
כמה כוחה של שבת קודש, ושהעושה מצווה אחת, המצוה גורמת לו לזכות לעשות עוד מצוה.
[אור החיים תזריע פרק יב פסוק ג]
מאמר ד’
‘משה רבינו קיבל בסיני את כל התורה כולה’
רבותינו אמרו ‘שלא היה דבר שלא נמסר למשה רבנו בסיני, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש’, ובמקום אחר אמרו רבותינו, ‘כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה רבנו’, ולכאורה המאמרים סותרים זה את זה.
ומיישב רבינו האור החיים הקדוש כך, כי הן אמת שכל דברי התורה נאמרו למשה בסיני, ואין שום חכם שיכול לדעת יותר ממה שידע משה רבנו, וגם אם תצרף את כל חכמי דורות ישראל, מיום מתן תורה עד סוף כל הדורות, אין חידוש שלא ידעו משה רבנו, כלומר, משה רבנו, נתן לו ה’ את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה, בשלימות.
והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך, גם רשם בתורה שבכתב את כל התורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע ה’ למשה את מה שנתן לו בעל פה, היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, ‘וזו היא עבודת בני ישראל עמלי התורה בכל דור ודור, ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני, והסודות, והדרשות, לכולם יתנו להם את מקומם בתורה שבכתב, פירוש הדבר, שחכמי הדורות, כל עבודתם, היא לנסות ולמצוא את כל התורה שבעל פה, איפה היא רמוזה ונמצאת בתורה שבכתב’.
ולזה תמצא שבאו התנאים וחברו ‘תורת כהנים’ ו’ספרי’ וכל דרשתם בכתובים, אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה’ תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום, זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ‘ארץ החיים’.
וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, וזה שאמרו רבותינו, ‘דרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה’, אין הכוונה שלא ידע משה רבנו, את עיקרן של הדברים, שהרי ממנו באה התורה לישראל, ו’ידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש’, אלא שמשה רבנו, לא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, פירוש לא ידע משה רבנו היכן נרמזו כל הדינים הללו בתורה שבכתב.
ומסיים רבינו הקדוש וכותב, ‘ודברים אלו נכונים הם’.
[אור החיים תזריע, פרק יג פסוק לז]
מאמר ה’
‘בזכות לימוד התורה, משיח בן יוסף לא ימות’
‘וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים, וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים: וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:’
רבינו האור החיים הקדוש, מבאר את הפסוקים כך: ‘שתי צפרים’ הוא רמז לשתי המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ‘צפור השחוטה’ הרמז למשיח בן אפרים שיהרג, ‘צפור החיה’ רמז למשיח בן דוד.
‘עץ ארז ושני תולעת ואזוב’ רמז לשלושה אבות, עץ ארז כנגד אברהם אבינו עליו השלום, ו’שני תולעת’ כנגד יעקב אבינו עליו השלום, ו’אזוב’ כנגד יצחק אבינו עליו השלום, אשר בצירוף זכותם יזכו ישראל לגאולה.
ומה שאמרנו שיהיה ‘צפור שחוטה’ שהמשיח בן אפרים יהרג, זה רק בגלל חוסר של ‘מים חיים’ שחסר בעם ישראל תורה שנקראת מים, כמו שכתוב ‘הוי כל צמא לכו למים’ ואין מים אל תורה, אבל אם ילמדו תורה לא יהרג. וצריך לבקש כל יום בתפילת שמונה עשרה, במילים ‘ולישועתך קיוינו כל היום’ שלא ימות.
והזה על המטהר ‘שבעת’ ימי כלומר שיטהרו מ’שבעה’ הדרגות של טומאה, ‘וכבס את בגדיו וטהר’ שיכבסו את הבגדים אשר התלכלכו בעוונות, ‘ורחץ במים’ שיטהרו וירחצו מחשבותיהם בתורה, וכמו שכתבנו שהתורה נקראת מים, ‘ואחר יבא אל המחנה’ שיזכו לבוא אל בית המקדש מחנה שכינה.
[אור החיים מצורע פרק יד פסוק ד]
מאמר ו’
‘זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ’
רבינו האור החיים הקדוש, מביא את דרשת חכמינו על פסוק זה ‘זאת תהיה תורת מוציא שם רע’. כלומר: המילה ‘מצורע’ היא קיצור של המילים מ’וציא שם ר’ע. שהעונש של צרעת, באה בעוון לשון הרע.
ומוסיף רבינו האור החיים הקדוש, שלכן המצורע צריך להביא לכפרתו ‘שתי ציפורים’, ולמה דוקא ציפורים, אלא לעורר אותו בתשובה על שהתנהג כמו הצפרים שמצפצפים ומפטפטים כל הזמן, ולכן צריך להביא כפרה דוגמת החטא.
עוד כותב רבנו האור החיים הקדוש, בשם הזוהר הקדוש, כי עניות, היא באה לפעמים כעונש על לשון הרע במקום הצרעת, כי גם עני חשוב כמת, וגם מצורע חשוב כמת, ושניהם באותה דרגה.
ובזה מפרש רבינו האור החיים הקדוש, את הפסוק העוסק בקרבנות המצורע, שאם הוא עני מאוד מספיק שיביא ‘שני בני תורים’, ומסיימת התורה ואומרת ‘זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ’ ולכאורה כל הפסוק מיותר, אלא התורה מרמזת ש’אם לא ישיג ידו לטהרתו’ דהיינו שהוא עני, זהו הוכחה שעדיין הנגע בו, שלא נטהר מעוון שעליו בא הנגע לגמרי, דעניות חשובה כצרעת, ולכן לא השיגה ידו לקנות קרבן גדול.
[אור החיים פרשת מצורע, פרק יד פסוקים ב לב]
