מאמרים מתורת רבינו האור החיים הקדוש פרשת אמור ה’תשע”ט
מאת הרב ניסן בן ברק
מאמר א’
‘חביבות בני ישראל אצל הקדוש ברוך הוא’
רבינו האור החיים הקדוש מעלה שאלה גדולה השייכת לכל התורה כולה, בכל מקום שהפסוק אומר ‘דבר אל בני ישראל’, לכאורה היה מספיק לומר ‘דבר אליהם’ ומובן שהכוונה לומר ל’בני ישראל’, כי הרי להם ניתנו המצוות.
ומתרץ רבינו הקדוש, שלמרות שזה מיותר, הקדוש ברוך הוא חוזר ומזכיר את שמותם פעם אחר פעם.
משל לאבא שיש לו בן שמאוד חביב עליו, ותמיד זכרונו בפיו, וכשאומר לו לאכול ולשתות אומר לו בלשון חיבה, ‘אכול בני’, ‘שתה בני’, כך גם מתנהג ה’ יתברך עם ישראל שהם בניו, ותמיד הוא מזכיר את בני ישראל, מחמת חיבתם לפניו.
וכך מצינו בדברי הנביא ירמיה ‘הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה”. כלומר, שעצם הזכרת שמו של ישראל לפניו, מעורר רחמים, שאז מתעורר ביותר אהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו.
ויש להוסיף מה שמובא בספר ‘מאור החיים’ בשמו של רבינו האור החיים הקדוש, ששאל בפסוק זה, מדוע נמשלנו דוקא לילד שעשועים, ואיזה מידת הרחמים מיוחדת יש בכך???
וביאר רבינו הקדוש, שהדרך הוא שילדים קטנים גם כשהם מטונפים ומלוכלכים משיירי אוכל או שאר דברים מאוסים, ההורים מחבקים ומנשקים אותם למרות שהילד מלוכלך ומטונף, ואילו לילד גדול כשהוא מלוכלך לא עושים זאת, על כן קרא לנו השם יתברך ‘ילד שעשועים’ כילד קטן החביב לאביו ולאמו, לאמר לנו, אף על פי שמלוכלכים אתם בעוונות ופשעים, בכל זאת חביבותכם עדיין לפני.
[אור החיים אמור פרק כב פסוק ג]
מאמר ב’
‘קדושה’ נקנה רק ברצון ולא בכפיה
‘וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם’
כותב רבינו האור החיים הקדוש וזה לשונו: ‘קדמה לנו הידיעה כי הקדושה היא בחינה הנקנית ברצון, ובהשלמת החפץ והחשק בה ולא בכפייה’. עד כאן לשון קודשו.
כלומר: אם רוצים שמידת הקדושה תיקבע ותהא קנויה בקנין גמור בנפש האדם, צריך להכניס זאת מתוך אהבה ורצון, כי דבר הנעשה בכפיית האדם, אינו נקבע כראוי בלבו, ואינו נהיה דבוק באמת למידה הזאת, ולכן צריך להוכיח ולדבר לעם ישראל מתוך אהבה, ולא בכפיה ואיומים.
ולפי זה, שואל רבינו הקדוש מדוע ‘כהן’ שאינו מתנהג בדיני כהונה כופים אותו, למשל כהן שנשא אשה גרושה, שהיא אסורה לו, כופים אותו בעל כרחו לגרש אותה, ולכאורה זה נוגד את הכלל שאין כופים את האדם להיות קדוש???
ומתרץ רבינו הקדוש, שיש הבדל מהו מטרת הכפיה, שאם הענין ‘להמשיך את הקדושה’ לאדם שאינו קדוש, אי אפשר בכפיה, אבל אם הענין, שאדם שהוא כבר קדוש ‘לא יאבד את קדושתו’, זה מועיל גם בכפיה.
ובזה מפרש את הפסוק ‘וקדשתו’ – שדרשו חכמינו מפסוק זה שכופים אותו לגרש אשתו גרושה, ‘קדוש יהיה לך’ כי הוא כבר נתקדש מקודם, ולכן מותר לכפותו כדי שלא יאבד קדושתו.
[אור החיים אמור פרק כא פסוק ח]
מאמר ג’
ניגוד ‘רוחניות’ ל’גשמיות’ – יותר מניגוד ‘אש’ למים’
רבינו האור החיים הקדוש בפרשתינו מעלה שאלה, איך ה’גוף’ שהוא ‘גשמי’ מצד טבעו, יכול להתחבר עם הנשמה שהוא כולה רוחנית, והרי הניגוד ביניהם הוא יותר גדול מניגוד אש ומים, ואיך יהיה מיזוג ביניהם???
ומתרץ רבינו הקדוש, שלכן נתן הקדוש ברוך באדם גם ‘נפש’ שבמדריגה הרוחנית שלו הוא ממוצע בין הגוף לנשמה, ורק בזכות ה’רוח’ יכולה ה’נשמה’ להתקיים בגוף.
וזה לשון קודשו: ‘יש לך לדעת כי הגשמיות יתנגד לחיבור הרוחני, יותר מהתנגדות אש ומים, ולזה נתחכם ה’ ברוך הוא, וברא באדם מכון הראשון שהוא ה’נפש’ שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות, והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה שהיא בחינת הרוח, ונמצאת הנפש ממצעת בין הגוף ובין הרוח, כי אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש’. עד כאן לשון קודשו.
ובפרשת בהר כותב רבינו הקדוש, שאין יכול להתקיים בגוף אחד, גם תאוות רוחניות וגם תאוות גשמיות, ובזה מפרש את הפסוק ‘אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ’, שעל ידי כיסופים לתאוות עולם הזה, אדם גורם שיכנס בו ארס החטא, והרי הוא נשוך מנחש הקדמוני הוא יצר הרע.
וזה לשון קודשו: ‘אֶת כַּסְפְּךָ’ הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, ‘לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁך’ְ, כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית, ומטעים רוחו מכסופיו, הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא.
ואמר ‘וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶך’ פירוש, אפילו ‘אָכְלֶךָ’, שהוא דבר שהורשית לאכול, לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות, בזה יחשיך אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב (משלי יג כה) ‘צדיק אוכל לשובע נפשו’, לא להנאת ההרגש. עד כאן לשון קודשו.
ובהקדמתו לספרו ‘אור החיים הקדוש’, מעיד רבינו הקדוש, שקיבל על עצמו כמה קבלות לפני שכתב את ספרו הקדוש, ואחד מהם להתרחק ביותר מתענוגי עולם הזה, כדי שיזכה לכוין לאמיתה של תורה.
וזה לשון קודשו: ‘לְהַרְחִיק דִּבְרֵי חֹל וְתַעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, כִּי הֵם הַדְּבָרִים הַפּוֹגְמִים מֵעִקָּרָם, וּפוֹגְמִים פְּגִימַת בָּשָׂר אֶת הַמָּתוֹק, וְלֹא יָאִירוּ שְׁבִילֵי פֵּרוּשֵׁי הַתּוֹרָה מִמְּקוֹר הָאֱמֶת, וְאִם יָאִירוּ יִהְיוּ כֶּסֶף סִיגִים’.
[אור החיים אמור פרק כב פסוק יב]
מאמר ד’
איך מונעים את ה’בושה’ שיש לנשמה?
‘וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל’
הנשמה יש לה מזון רוחני מאור העליון אשר בזכותו היא מתקיימת, אולם לפני שהנשמה יורדת לעולם הזה, יש לה בושה שהיא אוכלת חינם, וכמו שאמרו חכמים, שאדם שאוכל מחבירו בדרך חסד ומתנה, הוא מתבייש להסתכל בפניו של הנותן, ורק לאחר שיורדת לעולם הזה היא ניזונית בשכר עבודתה וטירחתה בתורה ומצוות, ואז האדם גם נחשב בעלה של הנשמה, שהוא מפרנס אותה על ידי המצוות שהוא עושה, ואם חס ושלום האדם אינו עושה מצוות, אז כאילו גירש את הנשמה.
ונמצא לפי זה, שהנשמה לפני שיורדת לעולם היא דומה ל’בת בוגרת רווקה’ שהיא אוכלת על שולחן אביה והיא תלויה בדעתו ובזכותו, אבל היא מתביישת על שאוכלת חינם, אולם לאחר שיורדת לעולם הזה היא נחשבת כ’בת נשואה’ שאוכלת משלה, כי בעלה חייב לפרנס אותה. אבל אם גם לאחר שיורדת לעולם אינה עוסקת בתורה ומצוות, היא דומה לאשה ‘אלמנה וגרושה’ שאין לה בעל שיפרנס אותה, וגם אותה נשמה אין לה פרנסה, כי הפרנסה היא בזכות התורה ומצוות.
בדרך זו מפרש רבינו האור החיים הקדוש את הפסוק ‘וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל, כדלהלן:
‘וּבַת כֹּהֵן – הנשמה הנקראת בת כהן, שהיא בתו של הקדוש ברוך הוא המכונה כהן, ‘כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה’ – שאין לה בעל שיפרנס אותה בתורה ומצוות, ‘וְזֶרַע אֵין לָהּ’ – שאין לה מצוות שהם נחשבים תולדותיו של האדם, כי ‘עיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים’.
‘וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ’ – שהיא יוצאת מהאדם וחוזרת למקור מחצבתה ליהנות ממזון הרוחני כמו שהיה בימי נעוריה קודם שירדה לעולם, ‘מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל’ – שהיא אוכלת רק בזכות אביה שבשמים, מה שאין כן אדם שעושה תורה ומצוות הוא אוכל ונהנה בזכות עצמו.
[אור החיים אמור פרק כב פסוק יב]
מאמר ה’
‘על ידי החטא, הנשמה נמכרת לסטרא אחרא’
‘וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל, וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ’
אדם שחטא ופגם הרבה, מוכר נשמתו לסטרא אחרא הנקראת ‘איש זר’, ואז אין הנשמה יכולה ליהנות ממזון הרוחני שהוא שפע העליון, וממילא נפחת ומתמעט האור שיש לנשמה, והוא עינוי גדול לנשמה שירד היופי וההדר שהיה לה.
וכותב רבינו האור החיים הקדוש שזה רמוז בפסוק שלפנינו: ‘ובת איש כהן’ – היא הנשמה הקדושה, ‘כי תהיה לאיש זר’ – שהיא מתחברת לסטרא אחרא והולכת אחרי התענוגים והתאוות שלו, ‘היא בתרומת הקדשים לא תאכל’ – אין לה רשות וזכות ליהנות מהקדושה העליונה, ולא רק מהקדושה עצמה, אלא אפילו מ’תרומת הקדשים’ שמרמז על ‘תרומה’ מהקדושה, שהוא חלק קטן של הקדושה, והטעם כי ‘וכל זר לא יאכל בו’ – שחלק הטומאה נקרא ‘זר’, ואין לו אפשרות ליהנות מהקדושה.
וזה לשון קודשו: אומרו ‘ובת כהן’ – מדבר הכתוב בנשמה שנפגמה ונטמאה במעשיה, שתפסיד הנאת הקודש, והוא אומרו ‘ובת כהן’ שהיא הנשמה, כי תהיה לאיש זר שהוא ס”מ שחמדה מטעמותיו ותזנה אחריו, ‘היא בתרומת הקדשים לא תאכל’, דקדק לומר ‘בתרומת’, לומר, שאפילו תרומת הקדשים לא תאכל, ואין צריך לומר ‘הקודש’ וזה הוא עינוי הנפש כשיחסר מזונה היא נשפלת ונחשך אורה וירד הדרה רחמנא ליצלן.
ואומרו ‘וכל זר לא יאכל קודש’ נתן טעם למה אין ה’ מרחם גם לנשמה, להאכילה קודש, בתורת חן וחסד, לזה אמר הטעם הוא ‘וכל זר, ולזה נשמה שנדבק בה בחינת הרע הנקרא ‘זר’, ‘לא תאכל’, לבל יאכל הזר ההוא הנדבק בה. עד כאן לשון קודשו.
ובפרשת כי תצא כתב רבינו הקדוש, שאם האדם כוסף ורודף אחרי תאוות העולם הזה, הרי הוא מוכר את נשמתו הרוחנית לכוחות הטומאה הנקראים ‘סטרא אחרא’. והוא שבוי בידם חס ושלום.
ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוקים ‘כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה’ אֱלֹקיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה, וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ’, שזה מרמז על מלחמת היצר, שאם הוא רואה את הנשמה שהיא ‘יפת תואר’ שנשבתה ביד היצר הרע, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא ‘וגלחה את ראשה ועשתה צפרניה’ להתנתק מהמותרות ותאוות עולם הזה, שהשערות והציפורניים מסמלים עליהם.
ויחד עם זאת להתחזק בלימוד התורה בבית המדרש שהוא נקרא ‘ביתך’ העיקרי של האדם.
ובדרך זה מפרש רבינו הקדוש את מה שנאמר בהמשך הפרשה ‘וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף’ שלא ימכור את הנשמה באמצעות כיסופים לתאוות עולם הזה, אפילו הם מותרות מבחינת ההלכה.
[אור החיים אמור פרק כב פסוק יב]
מאמר ו’
סגולת וקדושת ‘יום הכיפורים’
‘וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם’
מקשה רבינו האור החיים הקדוש, מה הקשר והשייכות יש בין הדברים, שמכיון שהוא יום המכפר עוונות ישראל אז אסור לעשות בו מלאכה???
ומיישב רבינו הקדוש על פי דברי הגמרא, שאסור לקרוא פסוקים אחרים בשעת ברכת כהנים, שהרי הקדוש ברוך הוא עסוק בברכת עמו ישראל, ולא יתכן שהאדם לא יאזין, ויקבל את הברכה.
ובדרך זה מבאר רבינו הקדוש, שביום הכפורים הקדוש ברוך הוא נותן הארה וכוח בעיצומו של יום כיפור, שיכפר ויטהר את עם ישראל, ואם עוסק במלאכה הרי הוא מסיח דעתו מהכפרה בזמן הקדוש.
וזה לשון קודשו: ‘כי עיצומו של יום מכפר, ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו והוא עסוק במלאכתו ? [=בתמיה]. והמשכיל על דבר עיצומו של יום, לבבו יבין המכפר, כי הוא האדון המאיר היום, לסגל סגל דבר זה’. עד כאן לשון קודשו.
ומן הראוי להביא כאן סיפור מבהיל על רבי כליפא ן’ מלכא, [שהרב חיד”א כותב עליו ‘החכם השלם הישיש ונשוא פנים החסיד המלומד בניסים’, ויש אומרים שהוא היה נשוי לאחותו של רבינו]
רבי כליפא התגורר באגאדיר, וזולת היותו חכם הרזים נחשב בין הנגידים, עד לאותו מעשה שהיה: פעם נועדו להגיע כמה ספינות מלאות מסחורתו לנמל אגאדיר ביום כיפורים, והמדובר היה בעסק גדול שרוב הונו הושקע בו. נכנסו אנשי הנמל לבית הכנסת והחלו להטרידו בשאלות, וראה רבי כליפא שהוא קרוב להסיח את דעתו מהיום הקדוש. מיד נשא תפילתו וביקש: ‘רבונו של עולם, ראה הבלי עולם שמטרידים אותי בעבודתך, יהי רצון שתטבענה כל הספינות ותרדנה למצולות’. נתקבלה תפילתו, ובתוך שעה קלה התחוללה סופה והספינות טבעו. בכך איבד את רוב רכושו ונזקק להיתמך בתמיכת נגידים.
[אור החיים פרשת אמור פרק כג פסוק כז; נר המערבי – עמ’ כז]
מאמר ז’
סגולת ‘ספירת העומר’ לטהר ולהאיר את נשמת האדם
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
רבינו האור החיים הקדוש מבאר ש’ספירת העומר’ הוא מלשון ‘הארה וזיכוך’, שאנו מטהרים ומאירים את נשמותינו, שהם מאירים כמו הלוחות שהאירו, כמו אבן יקרה ומאירה הנקראת ‘סנפיריון’.
וזה ההדגשה ‘וספרתם לכם’ שהספירה מועילה לנו לטהר ולהאיר את נשמותינו מכל סיג ופגם.
וזה לשון קודשו: ‘בדרך רמז רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז”ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכ, כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר ‘וספרתם לכם’ פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמיכם. עד כאן לשון קודשו.
עוד כתב רבינו הקדוש, שאם האדם סופר ספירת העומר בכוונות הרצויים לתקן נשמותינו, ושבכל יום ויום אנו מתרחקים מן הסטרא אחרא ומתקרבים אל הקדושה, מעלה עליו הכתוב שכל ימי ספירת העומר היו אצלו ‘שבתות’ שהם ימי קודש, והם תמימות וטהורות, וזהו הכוונה ‘וספרתם לכם’ שהאדם סופר בכוונה שימי הספירה הם ‘לכם’ לטהרנו ולקדשנו, אז ‘שבע שבתות תמימות תהיינה’, כאילו כל השבעה שבועות, היו בגדר שבתות.
